מ״לא״ אחד בבנק למגרש עם 150 רכבים
1997. אני בן 20.
יושב מול איתן, מנהל מחלקת האשראי בסניף דיסקונט בסוקולוב, חולון. בחשבון שלי 20,000 שקל — פיצוי מחברת הביטוח על תאונת אופנוע שעברתי כשעבדתי כשליח בפיצה רומא. אני רוצה לקנות טויוטה קורולה ב-25,000. לא למסחר. פשוט רכב לנסוע בו.
אני מבקש הלוואה של 5,000 שקל להשלמת הסכום.
״אתה לא עובד כבר כמה חודשים. אין לך ערבויות. אני לא יכול לאשר.״
יצאתי משם עם תחושה שאף אחד לא סומך עליי.
באותו יום הטלפון מצלצל. מאור, חבר, סוחר רכבים: ״קניתי פורד פיאסטה ב-5,000. אני מוכן למכור לך אותה ב-5,500. תיסע עליה, ואם תרצה — תנסה למכור.״
לא חשבתי להיות סוחר. רציתי רכב. אבל מה כבר יש להפסיד?
לא היה אז אינטרנט, לא פייסבוק, לא יד2. פרסמתי בעיתון. תוך ימים הטלפון לא הפסיק לצלצל. מכרתי את הפיאסטה ב-10,500 שקל.
חמשת אלפים שקל רווח בעסקה אחת — מה שהייתי מרוויח בחודש שלם כשכיר.
ואז נפל האסימון. עוד רכב. עוד עסקה. עוד לקוח שחוזר. מהחניה למשרד, מהמשרד למגרש קטן, ומהמגרש הקטן — ב-1998 — לענק הרכבים.
לפני שנה נכנס למגרש לקוח. הסתכלתי עליו וזיהיתי מיד: איתן. מנהל האשראי.
הוא הסתכל סביב ושאל: ״מה, אתה עובד פה?״
״לא עובד. אני הבעלים. וזה, אגב, בזכותך.״
ה״לא״ שלו, זה שהרגיש כמו דלת שנטרקה, היה הדלת הכי גדולה שנפתחה לי בחיים.
מאז אני זוכר את זה בכל פעם שמישהו נכנס למגרש אחרי שבנק אמר לו ״לא״. אנחנו נותנים מימון עד 100% גם למי שהבנק סירב לו — לא כי זו אסטרטגיה שיווקית, אלא כי אני הייתי הבחור הזה.
— חיים רז, הבעלים